כשאמא שלי שמעה על זה בפעם הראשונה היא הסתכלה עלי במבט של: "עוד פעם אתה והשטויות שלך?". אותו המבט שקיבלתי ממנה אינספור פעמים לאורך חיי.
כשהסברתי לה היא הנהנה, שתקה ואז אמרה: "טוב, אם זה מה שעושה לך טוב". כמו שאמרה לי אינספור פעמים לאורך חיי.
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד.
"מה הוא קופץ?" אתם שואלים?
ארבע.
זו הסיבה.
ארבע נשים שהייתי מאושר שיהיו היום בחיי, אך הן אינן. סרטן השד.
היקרה מכל, זו שלא זכיתי להכיר אלא רק מסיפורים, היא נחמה – אמא של שירי, היא נפטרה 3 חודשים לפני שהכרנו. בעיני זו אחת ההחמצות הגדולות בחיינו כמשפחה, היעדרה של נחמה עם הנתינה המוגזמת לנכדות שהייתי רב איתה ללא סוף, הקול הצפצפני שגאיה (כנראה) ירשה ממנה. ובכלל, היעדר אמא לשירי, מקור למשפחתיות וחיבור בין כולנו. חוליה שחסרונה בשרשרת המשפחתי מאוד מורגש.
השנייה, בת דודתי אודליה, או כמו שרובנו קראנו לה באהבה – אוזי. סיפור חייה רחוק היה מלהיות סוגה בשושנים, אבל היתה בה אהבה גדולה מאוד לשלושת ילדיה ולמשפחה הרחבה.
ממש מחר בערב יום שני הבן שלה יהונתן מתחתן, ואני גאה לקחת חלק קטן בליווי שלו ביום הזה. להיות נוכח במקומות בהם יורגש החוסר, המקומות שאבא ואמא שלו היו אמורים להיות. גם אלו שאבא שלי היה בהם עבורם.
ואין את הילה. אין את הג'ינג'ית הזאת. גם מהשמיים היא מצליחה בקלות רבה להעלות הומור, ציניות ואהבה. פשוט כשהשם שלה עולה או תמונה שלה צצה, הלב מתרחב ברגע.
את הילה אהבתי אהבה רבה; כבן זוג, כחבר, כחלק מחבורת העיירה שלנו מפרטנר, כחברה נערצת של גאיה בת ה-3. זו היתה אחת הפרידות הכואבות בחיי, כזו שעד היום מכווצת לי את הלב טוב טוב.
והאחרונה, האישה בוורוד עוד הרבה לפני הסרטן, תמר שיזמה את חיים ורוד כתפיסת חיים. את תמר הכרתי בזכות שלומית שחיברה ביננו בהקשר הליווי של שותפים למסע. ישבנו בקפה השמנמונת ליד הבית שלה, אכלתי סלט עגבניות בלתי נשכח, בעלה עבר לראות שהיא לא מתרועעת עם אנשים חשודים.
מאז המשכנו להיפגש אחת לשבוע, היא חלקה איתי את הסיפורים על העבר, ההווה והעתיד שהיה לוטה בערפל עבורה. היא שיתפה אותי בכנות רבה בתקווה ובייאוש שהחליפו ביניהם במהירות מבלבלת, בפחדים, באהבה שלה למשפחה, לחברים ולחיים. היא ללא ספק היתה אחד המורות המופלאות בחיי, ואני מוקיר אותה על כל אוצרות ליבה שחלקה איתי.
מספיק, לא?
אני אצבע את השיער לוורוד, אלבש חוטיני ורוד, אצעק ברחובות העיר.
בחייאת, סבתות – אמהות – בנות זוג – בנות – חברות – מכרות ונשים באשר הן, אנחנו לא רוצים חיים בלעדיכן.
גשו לבצע בדיקה אחת לשנה, תנו לנו הגברים ראש שקט להמשיך ולעשות שטויות מתוך הבטחון שאתם תהיו שם אחרינו, ושהסטטיסטיקה תנצח – ואתן תקברו אותנו בזקנה טובה.
לכבוד ארבע הנשים החסרות בחיי, לכבוד אלו שאני לא רוצה להמשיך את חיי בלעדיהן.
